סיפורים על אהבה, חושך ואור גדול

לפני כמה ימים הלך מעמנו אחד מכותבי העברית הגדולים. עמוס עוז כתב על עצמו ועלינו, האיר עלינו ואותנו בזרקור גדול ובנר דקיק, סיפר לנו את סיפורו כמו גם את סיפורנו שלנו. סיפור חייו שזור בסיפורה של המדינה, כמו רבים החיים כאן, בארצנו עמוסת ההיסטוריה. באוטוביוגרפיה הנפלאה שכתב, "סיפור על אהבה וחושך," נעות הדמויות (וקוראיהן) בין פרוזדורים אפלים, סמטאות מוצלות ורגעים מוארים, עתירי יופי ונחמה.

ספד לו נשיא המדינה, ראובן ריבלין: "היית, עמוס, עבורי ועבור רבים כל כך מדליק פנסי הרחוב של מציאות חיינו כאן. זה שהלב שלו מזהה את שעות הזריחה והשקיעה, והעיניים שלו יודעות להרגיש ממטרים כבדים קרבים והוא יודע איזו סמטה עומדת להחשיך, והיכן מכסה ערפל את הרחוב. בעקביות היית עובר ומדליק כל פנס בכל פינה. "

בספרו "מנוחה נכונה" כותב עוז, בשם מזכיר קיבוץ "גרנות" הדמיוני: "ובכן החלטתי בלבי כי עכשיו, בתפקידי החדש כמזכיר הקיבוץ, אנהג על פי עיקרון הרחמים. לא אוסיף כאב על כאב. אם לרשום כאן הערה פחות או יותר דתית, הנה מבין עשרת הדברות הכתובים בתורה, עם כל שאר המצוות העתיקות והמודרניות גם יחד, הלאומיות, התנועתיות, נותרה לי אחת ויחידה: יש די והותר כאב מסביב, ואסור להוסיף כאב. כדאי, אם אפשר לצמצם. לא לזרות מלח על גבי פצעים פתוחים. בקצרה: "לא תכאיב" (אגב גם לא לנפשך. אם אפשר)"

כעת נותר עלינו להרבות אור, ולצמצם כאב. יהי זכרו ברוך.

#סיפוריחיים #סיפורחיים #ביוגרפיות #ספריזכרונות

#כתיבתסיפורחיים